רגל כתומה של כלב  התפתחות מודל הכלב ביצירות האמנות


הכלב המבויית – סקירה היסטורית


הכלב בתקופה העתיקה
לפני שאבדוק כיצד, ובאילו אופנים נכנסה דמותו של הכלב אל תוך האמנות, אגש תחילה לבדוק את ההיסטוריה של הכלב, את קשריו וזיקותיו לאדם.הכלבים הם בעלי חיים הקיימים כארבעים אלף שנה, אך הם הפכו לבני לוויתו הנאמן של האדם רק לפני כעשרים אלף שנה. ללא התערבות האדם, הכלב אשר מוצאו מהזאב, לא היה קיים כלל בצורתו הנוכחית. האדם נהג לתפוס גורי זאבים צעירים ולגדל אותם ואת צאצאיהם בשבי.
על ידי כך הצליח לשנות את התפתחותם, ולמעשה ביית אותם, הוציא אותם מהסביבה הטבעית והפראית שלהם והכניסם אל תוך סביבה מלאכותית בתנאים שונים ממה שסיפק להם הטבע.כיוון שהאדם לא גידל קבוצות גדולות של זאבים (אשר בטבעם חיים בלהקות בעלות מבנה היררכי), החל הזאב לסגל לעצמו תכונות שונות מאלו הקיימות בזאב פראי.
מתוך הזאבים הללו בחר האדם את אלה שהתאימו לו ורק אותם המשיך לגדל (רביה סלקטיבית), ובכך בעצם יצר גזעים שונים של כלבים כשלכל גזע תכונות ייחודיות- כלבי שמירה היו מפחידים ופראים, כלבים צבאיים היו מפחידים אך ממושמעים לבעליהם, וכדומה.
לאחר שבויתו הכלבים, או לפחות הפכו מקורבים חברתית לבני האדם, הם ליוו את בני האדם גם בנדודיהם בין היבשות על פני כדור הארץ.על יחסי הקרבה מעידה העובדה שלאורך כל התקופה בה תועדה ההיסטוריה, ישנם ייצוגים של כלבים – בכתבים, תחריטים, בפסלים. ישנן עדויות כי במזרח התיכון קיימים כלבים לפחות החל מששת אלפים שנה לפני הספירה. הכלבים הראשונים המתועדים במסופוטמיה הם הגריי-האונד (כלבים גדולים ששימשו לצייד) אשר מופיעים על כלי חרס עתיקים מלפני שמונת אלפים שנה.
במצרים ישנם תיעודים של כלבים אשר הוערכו מאוד עוד מהתקופה הקדומה. קיימים פסלים אלילים מצריים אשר פרצופם היה פרצוף של כלב – אנוביס, אל המתים אשר תפקד כמדריך של נשמות המתים לאחר מותם. וסת’, אל הרשע. (יש הטוענים כי פרצופם הוא לא של כלב אלא של תן או חיה אחרת).מיוון העתיקה גם כן קיימים כלי חרס המעידים על נוכחותם של הכלבים. כלבים היו ציידים ונלחמו במלחמות לצד היוונים והיו שומרי מקדשים וערים.ברומא, נראו כלבים בכל מקום, הם שימשו את הרומאים בצייד ובשעשוע – בעת מלחמות גלדיאטורים בקולוסאום.
הכלבים אף ליוו מסעות כיבוש של הרומאים בתקופת האימפריה. בעיר פומפיי, למשל, נמצאו פסיפסים בכניסות לבתים ועליהם דמות של כלב והכיתוב “היזהרו מהכלב”.

כלב קטן יושב הכלב – מימי הביניים ועד היום
ימי הביניים הייתה תקופה קשה לכלבים. עם נפילת האימפריה הרומית, החלו אנשים לעזוב את בתיהם ולנדוד.
הכלבים עקבו אחר בעליהם אך לא חיו איתם וכך החלו להדמות שוב לאבותיהם הזאבים. כלבים רבים נדדו בלהקות פראיות, הסתובבו באזורי התיישבות וניזונו מפגרים וגופות.בתקופה זו הכלבים עוררו אימה בבני אדם אשר ראו בהם “שליחי הגהנום”.
הרנסנס הביא עמו לא רק התחדשות באמנות ושינויים בחיים החילוניים אלא גם במעמדו של הכלב ושל בעלי החיים בכלל. ציורים רבים צוירו באופן מאד ריאליסטי בכדי ללמוד את גוף החיה והאנטומיה שלה, אלו היו ציורים מדעיים ממש, לצד יצירות אמנות גבוהה.אמנים למדו היטב את בעלי החיים והכלב בפרט והתאמנו רבות בטרם הגיעו ליצירות מופת בהם היו בע”ח חלק מהיצירה או הנושא המרכזי של היצירה.
 לכניסתו של הכלב לאמנות לאורך כל ההיסטוריה ישנן סיבות והקשרים נוספים: הכלבים שימשו כסמלים לתכונות שונות של בני האדם.בתקופות שונות ובתרבויות שונות נבחרו בע”ח ספציפיים בכדי לסמל דבר מה (לדוגמא- אריה סימל את גדולתו ואומץ ליבו של הצד אותו). בעלי החיים אף הפכו לחלק מהדת, כדמות המלווה את המאמינים ובאה לסמן דבר מה עבורם, בתרבויות מסוימות, אף כדמות אשר יש לסגוד לה. בנצרות – בתקופה מסוימת, הטלה והגדי נבחרו כמייצגים את הדת בשל מראם התמים והעדין.
בתקופות אחרות, היו אלה השור (שהיה נפוץ מאד גם באמנות ביוון העתיקה – כלי חרס רבים עוטרו עם דמותו של השור), והאריה שליוו יצירות נוצריות וסימלו את הנצרות.
ואילו במצרים פסלי אלילים לבשו דמויות בעלות ראשים של בעלי חיים, כך גם בהודו, פסלי האלילים לובשים צורה משולבת של אדם-חיה.
ספר ההדרכה הראשון בנושא כלבים יצא לאור באנגליה (שנת 1590 ). בתקופה זו, לא רק אריסטוקרטים יכלו להרשות לעצמם ציור דמותם יחד עם כלבם הנאמן, אלא גם רבים אחרים, שלא נמנו על האריסטוקרטיה.זו בעצם התקופה בה הכלבים פסקו מלשמש ציידים בלבד עבור האצילים, אלא היו גם כלבי שמירה על מרכולתם של סוחרים, ואף היו חיות מחמד.
במאה ה-16 החלה בבריטניה מגמה של זיווגם של כלבים ויצירת גזעים חדשים ובמהרה הפכה בריטניה לספקית הראשית של כלבים באירופה. עובדה זו הטרידה את הצרפתים וגרמה לאחרונים ליצור גזע כלבים משלהם שנקרא “הלבנים של המלך”, גזע שהיה מאד פופולארי עד לימי המהפכה הצרפתית.
אמנם הבריטים והצרפתים היו “שליטי הכלבים”, אך האיטלקים היו אלו שתיעדו את כולם בציור.
עד לסוף תקופת הרנסנס התרחבה תופעת הבעלות על כלבים כמעט לכל המעמדות: המלכים החזיקו להקות של כלבי צייד גדולים, ונשותיהם החזיקו בכלבים קטנים כחיות מחמד.האזרחים העשירים החזיקו בכלבים קטנים יותר מאלו של המלכים, אך עדיין היו אלה כלבים גדולים. פשוטי העם החזיקו סוגי כלבים מעורבים, שלא היו מסוגלים לעסוק בציד.
עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19, כישורי העבודה של הכלבים (ציד בעיקר) הפכו פחות הכרחיים, וכעת הושם דגש על מראה חיצוני של הכלב ותכונותיו החברתיות.בשנת- 1859 נערכת באנגליה תערוכת הכלבים הראשונה ובתוך 25 שנה נערכו תערוכות כאלה כאירוע שנתי גם באוסטרליה, צרפת, ארה”ב וקנדה.
בשנים אלו נוצרו גזעים ייצוגיים של כלבים: הצרפתים יצרו את הבולדוג והאמריקאים את הבוסטון טרייר.במאה ה-20 המשיך הכלב לשמש כחיית מחמד וגם השתתף במלחמות העולם בתפקידים שונים (תקיפה, הובלה וגישוש) ומעבר לכך, קיבל תפקידים נוספים לתועלת האדם כגון: כלביי נחייה.

יצירות אומנות הממחישות את תפקיד הכלב בחברה

רגל כתומה של כלב  “נישואי הזוג ארנולפיני”

הכלב ביצירה יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני
יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, 1434. ציור שמן על עץ אלון. הציור מוצג כיום בגלריה הלאומית בלונדון.
רקע על היצירה הציור מכיל דיוקן של זוג ממשפחת ארנולפיני שנישא לאחרונה. בתמונה נראה הבעל ג’ובאני, סוחר עשיר שחי בעיר ברוז’ עומד בצד שמאל. הוא מחזיק בידה של ג’ואנה אשתו כשצדה השמאלי פונה אל המתבונן, ומרים את ידו השנייה לשבועה. הזוג עצמו נמצא בתוך חדר יוקרתי ומפואר, אשר היה למעשה חדר השינה שלהם.
סגנון התמונה הוא ריאליסטי ונטורליסטי. תיאור הדמויות והפריטים יורד לפרטי פרטים, תוך דייקנות בהדגשת המרקמים השונים של העצמים.
קצת על הפרטים בציור
ג’ובאני, הבעל, נראה לבוש בגלימה חומה ויוקרתית שבשוליה פרווה, וחובש כובע צילינדר, דבר המדגיש את מעמדו הגבוה. אשתו ג’ואנה עטופה בבגד ירוק עשיר, עשוי קטיפה ומעוטר בפרווה. היא מרימה את שמלתה כך שנראה כאילו היא בהיריון.
כלב עומד בין ג’ואנה לג’ובאני.
באותה תקופה כלב היה סימן ההיכר של בני המעמד הגבוה. כלב הוא גם סימן לנאמנות שלום בית, כמו זו המתבקשת בנישואים.הנברשת היא מתכתית ומגיע אליה ברק מן האור הבוקע מהחלון שבימין. בנברשת דולק רק נר אחד, וייתכן כי זהו סמל לכך שהמשפחה רק הוקמה, ובעתיד יהיו יותר נרות ויותר חום. על הקיר מאחורי הזוג ישנה מראה ועליה ציורים של 12 הקדושים הנוצרים.
למעשה, במראה מצוירת ההשתקפות של כל הציור, כלומר, ניתן לראות את הציור גם מאחור.
דרך המראה ניתן לראות גם את יאן ואן אייק בעצמו. נעליים מופיעות פעמיים ביצירה. ישנו זוג אחד משמאלו של ג’ובאני ואחד ליד הכורסה מאחורי הזוג. נעלי הבית מסמלות ביתיות, נוחיות וחמימות.
נעלי הבית האדומות מסמלות זאת במיוחד משום שהצבע האדום מסמל גם את מעמד האצולה וגם חמימות. לצד החלון ועל השידה מונחים פירות שמסמלים פוריות ושפע.הכלב ביצירה בציורו של ואן אייק מובאים לידי ביטוי סמלים רבים וביניהם הכלב.
 הכלב ממוקם ביצירה בין בני הזוג, אמנם קטן בגודלו אך ממוקם במרכז החלק התחתון של הקומפוזיציה ולא ניתן לפספסו.הכלב ביצירה זו מאפיין את היושרה, הנאמנות והאהבה.בני הזוג שנישאו הם בני המעמד הגבוה והכלב ביצירה זו מוסיף ומחזק את מעמדם.
כלב קטן כחיית מחמד של האישה במעמדות הגבוהים בחברה. אפשר לנחש אולי כי הכלב הוא חיית המחמד של האישה כיוון שהוא פונה אליה ,קרוב לשמלתה הירוקה.

לסיכום ביצירה זו, עמוסת סמלים ורמזים, ניתן להסיק שהכלב הינו אחד הסמלים המרכזיים ומרמז בעיקר על מעמד הזוג בדיוקן.

רגל כתומה של כלב  “ונוס מאורבינו”

תפקיד הכלב באומנות, טיציין, ונוס מאורבינו
טיציין, ונוס מאורבינו, 1538 הציור נחשב לאחת מיצירות האמנות הידועות ביותר.
רקע על היצירה:
הציור הוזמן על ידי גידובלדו דלה רוביה (Guidobaldo II della Rovere), דוכס העיר אורבינו. במקור קישט הציור תיבת עץ (Cassone) הניתנות כמתנת נישואים. על פי רונה גופן (Rona Goffen), מבקרת אמנות מודרנית, שימש הציור כ”מודל דידאקטי” עבור ג’וליה וראנו (Giulia Varano), אשתו הצעירה של הדוכס.
הציור מתאר אישה צעירה עירומה הנמצאת בתוך ארמון ונציאני. היא שוכבת על גבי ספה או מיטה, נשענת בהסבה על גבי כרים ומאחוריה מעין וילון או מסך ירוק.
בקצה המיטה שוכב כלב קטן.מאחורי הוילון מתגלה מראה חלל ארמון מפואר המרוצף באריחים חומים המדגישים את הפרספקטיבה ואת עומק החלל. על הקירות הארמון פרושים שטחי קיר פרחוניים וקבוע חלון מרפסת גדול. בקצה החדר מתוארות שתי נשים נוספות – האחת, הלבושה בשמלה לבנה, כורעת ליד ארגזי מטען או נדוניה, הדומים לארגז שאליו נוצר הציור, ואילו השנייה, הלבושה בשמלה בגוון כתום או בגוון אפרסק, עומדת לצידה ואוחזת בבגד.
טיציאן בחר לצייר את “ונוס” כאישה בת התקופה, שאיננה מוטרדת מעירומה ומתבוננת בצופה.
למעשה, הרמז היחיד לזהותה של האלה הוא בשמו של הציור.הכלב ביצירה: הכלב ביצירה זו,בדומה ליצירה מספר 1 הינו כלב קטן של דמות במעמד גבוה מאוד – ונוס !
לכן ניתן להסיק בראשונה כי הכלב מסמל ביצירה את חיזוק מעמד הדמות. מעבר לכך הכלב ביצירה מתואר בתנוחה מעוגלת ,נינוחה, מה שמוסיף ומעלה את אווירת הזרימה שבציור, אווירת הזרימה בקווי המתאר של גופה של ונוס, הצבעים הבהירים המרגיעים את העין. בנוסף ניתן להבחין כי האמן השתמש בצבעים זהים בגופה של ונוס בציור ובכלב שעל מיטתה.
הכלב ממוקם ביצירה בחלקה הימני של הקומפוזיציה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.הכלב אינו חבוי אל הכלים אלא בעל מעמד. האמן מיקם את הכלב על מיטתה של ונוס ובכך חיזק את מעמדו ביחס לשאר הדמויות ביצירה הנמצאות מאחור. דמויות אלו נמצאות בעומק היצירה,כפופות,עובדות ובעלות צל, בניגוד לכלב הנמצא בקדמת הקומפוזיציה וצבעיו בהירים ומרגיעים.

לסיכום
הכלב ביצירה זו הינו סמל למעמד,סמל לרוגע ושלווה אך מהווה גם דמות בפני עצמה אשר קיבלה הערכה ויחס מצד האמן ומצד הצופה המתבונן ביצירה.

רגל כתומה של כלב  “משרתות הכבוד”

משרתות הכבוד, דייגו ולסקס, ציור עם כלב
משרתות הכבוד, ככל הנראה היצירה המפורסמת ביותר של הצייר הספרדי בן המאה ה-17 דייגו ולסקס. היצירה מוצגת כיום במוסאו דל פראדו שבמדריד.
רקע על היצירה
הציור מתאר את האינפנטה מרגריטה, בתה הבכורה של מלכת ספרד, המוקפת במשרתותיה, גמדותיה וכלבה.
בצד שמאל של התמונה ניתן לראות את ולסקס עצמו, נחבא למחצה מאחורי כן הציור הגדול.
הקומפוזיציה בתמונה היא רבת רושם. האינפנטה עומדת בין משרתותיה, וגמדתה לימינה. על אף היותה הדמות הנמוכה ביותר בציור, האינפנטה היא ללא ספק מרכז הקומפוזיציה. אחת המשרתות כורעת ברך לפניה והשנייה נוטה כלפיה, והדבר הופך את הנסיכה הצעירה, בצבעיה הבהירים ושמלתה המנופחת, למקור התנועה ביצירה.הגמדה, שגובהה זהה לזה של הנסיכה, היא דמות כעורה אשר בהשוואה אליה נראית הנסיכה עדינה, שבירה וייחודית.
בשמאל התמונה, חשוך ורוגע, מוצג הצייר עצמו כשהוא עומד מאחורי בד הקנבס הרחב.
זהו אחד הפורטרטים העצמיים הטובים ביותר של ולסקס שנשתמרו. מעל ראשה של הנסיכה ניתן לראות במעומעם את הזוג המלכותי, שנשקף מתוך מראה שתלויה בצדו הרחוק של החדר. העמדת הדמויות בתמונה, שנראית פשוטה וסתמית, נחשבת לגאונית מאין כמוה. המלך פליפה הרביעי ומלכתו, על אף שהם נראים אך בקושי, הם נושא התמונה, ואליהם מוסבת תשומת הלב של כל הנוכחים בחדר: מבטו של הצייר מופנה אליהם בעוד הוא מצייר אותם, וכל ההתרחשות בחדר היא למעשה ביקור של הנסיכה ומשרתותיה בסטודיו שבו מציירים את הוריה.
כצופים אנו מסיקים כי מקומנו נפקד מהסצנה כולה, כיוון שבנקודת מבטנו מוצב למעשה הזוג המלכותי.
התמונה, שנראית בתחילה כבעלת קומפוזיציה “פתוחה” (כמו צילום או התבוננות דרך חלון) שבה יש נקודת מבט מוגדרת למתבונן, הופכת לקומפוזיציה סגורה, שבה נקודת מבטו של הצופה חופפת לנקודת המבט של אחת הדמויות המתוארות בתמונה. תפיסה זו מחוזקת בכך שהציור אותו מצייר ולסקס בתמונה נסתר לחלוטין מעיני הצופה בה.

הכלב ביצירה
הכלב ביצירה זו הינו כלב גדול מימדים אשר ממוקם בחלקה הקדמי של הקומפוזיציה ולא ניתן שלא להתבונן בו. 
הכלב שייך לבני משפחת המלוכה המצוירים בדיוקן ,גודלו כמעט כגודל עוזרי הנסיכה הגמדיים,אך בניגוד לגודלו הוא אינו מאיים אלא נינוח ונראה כי הוא בן משפחה.
יתרה מזאת ניתן לומר שעל פי מיקום הדמויות וגודלן ע”י האמן – הכלב בעצמו בעל מעמד גבוה מזה של עוזרי הנסיכה. הכלב שוכב ופניו מופנות מטה בניגוד לשאר הדמויות אשר מישירות מבט אל הצייר.
בתה של המשרתת מניחה את רגלה עליו והוא אינו “מגיב” אליה.
כלבים גדולים כמו הכלב המובא ביצירה זו הינם כלבים אשר בתקופה ההיא אפיינו את בעלי מעמד המלוכה. מדובר בציור שזכה לניתוחים רבים (מישל פוקו, ג’ון סירל ואחרים) אולי בשל מורכבותו הרבה והתפיסה הרעיונית שלו.

לסיכום
דמות הכלב ביצירה זו מקבלת ייחס מהאמן כדמות בלתי נפרדת מהבית ויושביו.
בדומה ליצירות רבות נוספות מקבלת דמותו של הכלב מימד נוסף והיא מאופיינת ביצירה כסימבול למעמד המלוכה. הכלב ביצירה זו הינה דמות וסימבול כאחד.


 – חזרה למאמרים וכתבות